עמידר חברה לאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' חתחות

החלטה

בפני בקשת הנתבע, שהוגשה ביום 8.6.10, לבטל את פסק הדין שניתן בתיק זה (ע"י כב' ס. הנשיא השופטת א. בית-נר) ביום 6.4.03 ואשר בו חויב הנתבע, יחד עם נתבעת נוספת (להלן: "הנתבעת"), לפנות את הנכס המצוי בעכו העתיקה 11/65, הידוע גם כיחידה 05 גוש 10811 בחלקה 65 (להלן: "החנות") וכן לשלם לתובעת סך של 7,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 29.8.02 וכן הוצאות משפט, כאשר סכום החיוב מסתכם נכון למועד פתיחת תיק ההוצל"פ בחודש 5/10 לסך של 27,835 ₪.

הנתבע, אשר מסר את החזקה בחנות לידי הנתבעת, ככל הנראה עוד בשנת 2002, אינו טוען כנגד צו הפינוי אלא אך ורק כנגד החיוב הכספי הכלול בפסק הדין, ולטענתו יש לבטל את פסק הדין מחובת הצדק שכן כתב התביעה וזימון לדין לא הומצאו לו קודם למתן פסק הדין, אשר ניתן בהעדר התייצבות לדיון ראשון שנקבע בתביעה.

לאחר עיון בבקשת הנתבע, תגובת התובעת ותגובת הנתבע לתגובה זו אני סבורה שהנתבע אכן זכאי לביטול פסק הדין אך זאת בכפוף להפקדת הסך של 8,000 ₪ בקופת בית המשפט וזאת מן הנימוקים שלהלן:

1. התובעת לא שכנעה בתגובתה כי אכן בוצעה מסירה כדין של כתב התביעה לידי הנתבע קודם למתן פסק הדין. מאישור המסירה המצוי בתיק ביהמ"ש עולה כי המסירה בוצעה לאדם בשם "עאוני פדאלי" אשר לא הוכח כי הוא בן משפחה של הנתבע אשר התגורר עימו באותה העת.

המסמך שצרפה התובעת, המעיד על משלוח כתב התביעה בדואר רשום לנתבע, איננו מהווה תחליף לאישור המעיד על ביצוע מסירה כדין. גם העובדה שבית המשפט ציין בפסק הדין כי הנתבעים זומנו כדין, אין בו להקים חזקה שאכן כך נעשה ולא נמצא בתיק בית המשפט מסמך אחר, מלבד אישור המסירה שבוצע כאמור לאדם בשם עאוני פדאלי.

2. עפ"י הפסיקה הרבה שניתנה על ידי ביהמ"ש העליון בסוגיה של ביטול פסק דין, מקום בו הוכח כי לנתבע לא בוצעה מסירה כדין של כתב התביעה והזמנה לדיון, ופסק הדין ניתן על סמך ההנחה, המוטעית, כי בוצעה מסירה כזו, דין פסק הדין להיות מבוטל מחובת הצדק שכן ברי כי הנתבע לא "קיבל את יומו" בפני ביהמ"ש (ע"א 5000/92 בן ציון נ' גורני, פ"ד מח(1) 830 (1994); י' זוסמן "סדר הדין האזרחי" (מהדורה שביעית, 1995) 736 והאסמכתאות שם).

במצב דברים כזה אין ביהמ"ש שוקל באיזו מידה עומדת לנתבע הגנה כנגד התביעה שכן פסק הדין פגום מעיקרו ולפיכך יש לבטלו על מנת שלנתבע תהא הזדמנות לממש את זכותו הקנויה ולהתגונן מפני התביעה.

3. לכאורה צריך היה לבטל את פסק הדין ללא תנאי, וזאת מחובת הצדק, אולם הנתבע לא הצליח לעבור משוכה נוספת הניצבת בדרכו והיא המשוכה הנוגעת למועד הגשת הבקשה, בחלוף 7 שנים ממועד מתן פסק הדין.

הנתבע אמנם טען כי נודע לו אודות קיום פסק הדין רק בעת שקיבל לידי אזהרה לאחר שנפתח תיק הוצל"פ בחודש 5/10, אולם טענה זו נסתרת מאישור המסירה שהציגה התובעת ואשר לפיו פסק הדין נמסר בכתובת שעכו העתיקה 11/208 לידי דוניה, אחותו של הנתבע, זאת לאחר שמבצע מסירות מטעם התובעת ניסה למסור את פסק הדין בכתובת הנכס, אולם משגילה כי הנתבע אינו מחזיק בו עוד, איתר את כתובתו של הנתבע וביצע מסירה כאמור.

כנגד מסירה זו (שהנתבע אינו טוען כי לא בוצעה כאמור בה) טוען הנתבע, בהסתמך על רישום במרשם האוכלוסין, כי במועד ניהול ההליך וביצוע מסירת פסק הדין (ולמעשה משנת 2001 ועד לשנת 2006) התגורר בכפר מכר-ג'דיידה ולא בעכו העתיקה ולפיכך אין לראות במסירה לאחותו מסירה כדין.

בסוגיה זו אינני מקבלת את טיעונו של הנתבע שכן עפ"י הדו"ח המפורט שערך המוסר הוא איתר את כתובת מגוריו של הנתבע בעכו העתיקה בנכס 11/208. עיון בתדפיס מרשם האוכלוסין מראה כי הנתבע אכן חילק במהלך שנים ארוכות, לסירוגין, את כתובת מגוריו בין כפר מכר-ג'דיידה לבין כתובת זו בעכו העתיקה, ודבר זה תומך דווקא בדו"ח המוסר, אשר כאמור ביצע מסירה לאחותו של הנתבע. לו היה מדובר בכתובת שאין הנתבע מתגורר בה, הייתי מצפה כי הדבר ייאמר על ידי אחותו באופן מפורש ולא כך קרה. יתירה מכך, אין כל דרך לדעת באיזה מועד עדכן הנתבע את כתובתו במרשם האוכלוסין, וממילא, לא חלה על התובעת, לאחר שאיתרה כתובת בעכו העתיקה וביצעה שם מסירה לידי בת משפחה, לברר מה היא כתובתו הרשומה של הנתבע במרשם האוכלוסין.

קבלת טענת הנתבע בהקשר זה משמעה כי יש לבצע מסירה תמיד בכתובת הרשומה במרשם האוכלוסין (באם זו אינה מבוצעת ישירות לידי הנמען), דבר המטיל נטל כבד מדי על מבצעי המסירה ועומד בניגוד לפרקטיקה שכן ידוע לכל כי הרישום במרשם האוכלוסין איננו משקף תמיד את מקום המגורים העדכני, ויש לראות בו יותר משום "ברירת מחדל" מקום בו לא מאותר מקום מגורים בפועל.

4. מהאמור לעיל עולה כי הנתבע לא נתן הסבר כלשהו לאי הגשת בקשה לביטול פסק הדין במועד, אלא רק משהחלה התובעת, כעבור שנים רבות, לנקוט בהליכי הוצל"פ כנגדו. מוכנה אני לצאת מהנחה כי יתכן שאחותו של הנתבע לא מסרה לו את פסק הדין (דבר שלא נטען מאחר והמסירה הוכחשה לחלוטין) אולם אין בכך לבטל את תוקפה של המסירה, שכאמור לעיל שוכנעתי כי בוצעה בכתובת מגורי הנתבע לבן משפחה המתגורר עימו, בהתאם להוראות התקנות.

משכך, ועל אף חובת הביטול מן הצדק, אני סבורה כי לא ניתן להתעלם ממחדלו של הנתבע בהגשת בקשה זו בחלוף שנים כה ארוכות, כאשר מנגד, אינני מתעלמת מן העובדה כי התובעת לא פעלה למימוש פסק הדין במשך שנים ארוכות אלו.

5. במכלול הנסיבות ובאיזון הראוי לטעמי בין זכותו הקנויה של הנתבע לביטול פסק הדין, לבין מחדלו באי הגשת הבקשה בסמוך לאחר מתן פסק הדין, אני סבורה כי יש לחייב את הנתבע בהפקדת סכום להבטחת הוצאות התובעת ככל שיתברר, בסופו של יום, שלא היתה הצדקה עניינית לביטול פסק הדין.

בקביעת סכום ההפקדה אני מתחשבת בעובדה כי הנתבע למעשה אינו טוען כי אינו חייב בתשלום דמי מפתח לתובעת בגין העברת זכות השכירות המוגנת בחנות לידי הנתבעת, אלא רק טוען כנגד גובה הסכום, כאשר בהתאם לתצהירים שהוגשו לתובעת דמי המפתח שהוצעו על ידו לתובעת עמדו על הסך של 5,000 ש"ח. גם באם נכונה טענת הנתבע כי לא קיבל את הודעת התובעת באשר לגובה דמי המפתח שנדרשו על ידה כתנאי להעברת זכות השכירות (בסכום כפול), הרי שהעברת הזכויות מבלי להמתין לאישור התובעת וללא תשלום כלשהו מהווה הפרה של התחייבויות הנתבע כלפי התובעת, כבעלת הנכס, ואין כל בסיס לטענתו, המשתמעת מטיעוני הגנתו, כי היה זכאי לבצע את העברת החזקה בפועל בנכס לנתבעת מבלי לשאת בתשלום כלשהו כלפי התובעת.

בהתחשב בכך שהסכום בו חויב הנתבע גבוה אך במעט בסכום שהוא למעשה הודה כי הוא חייב היה בתשלומו לתובעת בעת ביצוע ההעברה (7,500 אל מול 5,000), בשוויו של סכום זה נכון להיום עם הצמדה בלבד (5,600 ₪ לערך), ובהוצאות שנגרמו לתובעת בגין האיחור בהגשת בקשה זו, אני סבורה שסכום הפקדה של 8,000 ₪ אכן משקף נכונה את האיזון בין הצדדים.

אשר על כן אני מורה על ביטול פסק הדין שניתן ביום 6.4.03 וזאת בכפוף לכך שהנתבע יפקיד את הסך של 8,000 ₪ בתוך 30 יום.

בהעדר הפקדה תידחה הבקשה לביטול פסק הדין ויבוטל עיכוב ההליכים בתיק ההוצל"פ.